עדי סנד הוא מהותיקים והמתמידים שבחבורה. הדמויות האלו שהוא מצייר נקראות קופסונים כי הן קצת מרובעות, קופסתיות כאלו והן מככבות על קירות העיר והמדינה כבר למעלה מעשור. סנד הוא אמן הרחוב הראשון בארץ שזכה  לתערוכת יחיד במוזיאון, כאשר הציג את התערוכה “פופ כנעני”, במוזיאון בית רמי ואורי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד.
מעריכים אותו. אולי כי הוא מעריך את הסביבה. הוא אמר לי פעם, שהוא משאיר את הקופסונים קטנים כי התערבות בנוף האורבני היא דבר עדין. יפה, לא?
אתם מצליחים להבין מה הטכניקה? זה בעצם סטנסיל סופר מורכב: חיתוך שלל סכין יפני על צילומי רנטגן ישנים, כאשר כל דמות מורכבת מכמה שבלונות ובהתאם מרוססת בכמה שכבות, כלומר ריסוס על שבלונה בצבע אחד, ואז הנחה מדוייקת של שבלונה אחרת וריסוס בצבע אחר: עבודה סופר מדוייקת ועדינה ויש לו. ארסנל של אין סוף דמויות, שלדבריו, תמיד משקפות איזה סיפור אישי

וואו- זוהי שאלת השאלות.. והאמת היא שזו השאלה שמניעה את הסקרנות שלי. עם השנים למדתי שאמני הרחוב הם בסך הכל אוסף של אינדיבידואלים וכל אחד מהם מונע מסיבות שונות: הצון לקשט, להעביר מסר, להשחית, להראות נוכחות, לחנך או להצחיק- כולם שווים ולכולם יש מקום. יתרה מזאת: לא פעם אותו אמן יצא לצייר ברחוב מסיבות שונות לחלוטין ועם נימוקים אחרים לגמרי. כאן אני אוהבת לספר את הסיפור על עדי סנד, אבי הקופסונים, שהיה גם אמן הרחוב הראשון שאי פעם ראיינתי, אי-אז בשנת 2010. שאלתי אז את עדי מדוע הוא יוצר את הקופסונים בגודל קטן כל כך, ותשובתו אז הייתה, שהתערבות בנוף הציבורי היא דבר מאוד עדין. לאחר שנתיים שאלתי אותו שוב את אותה השאלה ותשובתו השתנתה לגמרי: הוא אמר שאת הסטנסילים (כלומר את השבלונות)שלו הוא מכין מצילומיי-רנטגן ישנים, ושזה הגודל של דף האקס-ריי…

יונתן כיס לב, REVZZZZZ עדי סנד