אנחנו בני המין האנושי, אוהבים להנות מהחיים. לצחוק, לשמוח ולהנות מכל מה שהגוף שלנו אוהב לעשות. דתות שונות (ביניהן היהדות והנצרות) מאפשרות למאמינים שלהן להנות מכל מה שהעולם שלנו מציע ומגבילות אותם רק קצת. אבל, בדתות האלו יש גם אפשרות הפתוחה למעוניינים, הן מאפשרות למי שרוצה ומסוגל, להפוך להיות נזיר. לפרוש (לתקופה או לעולם) מתענוגות העולם הזה, לחיות בצמצום ולצרוך פחות מכל הפיתויים שמסביב.

ביהדות למשל, מדובר על מספר איסורים לא גדול, אותם יכול הנזיר לאסור על עצמו, למשך זמן של 30 יום (אפשר לנדור נזירות גם לתקופות ארוכות יותר, אבל זה פחות מומלץ). בנצרות לעומת זאת, מטרת הנזירות היא ההתנתקות מהעולם הזה, דבר שאפשר להגיע אליו על ידי התבודדות, במדבר למשל. בתחילת המאה הרביעית כאשר הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית, התחילה גם הנזירות לפרוח, כאן במדבר יהודה.

בהתחלה התבודדו הנזירים לגמרי: כל נזיר היה חי לבד, בעצמו. אחר כך התאגדו הנזירים בלאורות: במשך השבוע היו חיים לבדם (במערה לדוגמה) ובסופי השבוע היו נפגשים לתפילה מרכזית, החלפת חומרי גלם וסעודה משותפת.

דרך חיים נוספת היא הקוינוביון, מיץ קיבוץ נזירים מדברי מסודר יותר בו חיים הנזירים יחד לתקופה.

קרבתו של מדבר יהודה לירושלים, הפכה אותו למרכז עולמי לנזירים ומנזרים. במרחק של כמה עשרות ק”מ מאיתנו פזורים מנזרים עתיקים וחשובים כמו מנזר מר סבא של הנזיר “סבאס” או מנזר סנט ג’ורג’ בו כבר הייתם.