מסגד אל ג'זאר בעכו
מסגד אל-ג’זאר הוא אחד מסמליה הבולטים של עכו. המסגד הגדול והמרהיב הוקם ע”י אחמד אל-ג’זאר, שליטה העות’מני הנערץ והאכזר של עכו בסוף המאה ה-18, ושימש כמרכז שלטונו. בחצר במסגד בור מים גדול אליו הובילה אמת המים לעכו ואפילו שמור בו סוד עכואי חשוב שמעניק לו קדושה.
אמת המים המרשימה שרואים מהכביש כשנוסעים לנהריה היא “אמת סולימאן” שהיה יורשו של אל-ג’זאר ובנה אמה מפוארת זו בשנים 1814-15. האמה הובילה מים מאזור כברי ממעין השיירה (שגובהו כ-70 מ’ מעל פני הים) והיא הוליכה מים לעכו מרחק כ-13 ק”מ ברוב הדרך בתעלה פתוחה. רק בקרבת העיר המים הוזרמו בצינור ובאזור זה יש גם כמה מגדלי מים (ש-4 מהם ניתן לראות בעכו מצפון לחומות) שנועדו לאפשר לחץ אחיד ולמטרות תחזוקה. האמה נכנסה לעיר העתיקה באזור של אכסנית-האבירים של ימינו ומכאן פוצלה לעבר השוק הלבן ודרומה ונתיב אחר אל מסגד אל ג’זאר בו המים הוכנסו לבור מים עצום שנמצא בחצר המסגד. אמה זו פעלה ברציפות במשך 133 שנים.
שרידים משוחזרים מהאמה אפשר לראות בתוך מבנה האכסניה.
לאמת סולימאן קדמו שתי אמות מים נוספות שגם הן הובילו מים מכברי. האחת אמה הלניסטית שרק מעט ממנה נותר באזור קיבוץ לוחמי הגטאות ואמת אל ג’זארפאחה שנבנתה כבר במאה ה-14 ונהרסה ב-1799 בזמן מצור נפוליאון.
חיים פרחי (1760-1820) היה יהודי ששימש כיועץ חשוב של שליטי עכו בתקופה העות’מנית ובעת הניצחון על נפוליאון.
חיים פרחי נולד למשפחה יהודית מכובדת בדמשק. במשך שנים שימשו בני המשפחה כגזברים של נפת דמשק. הוא השיג השפעה על השלטון הטורקי והפך ליועצו של שליט צפון ארץ ישראל, אחמד אל-ג’זאר, שקבע את מרכז מושבו בעכו. אל-ג’זאר שהעריך את כשרונותיו של פרחי נעזר בו רבות ושמע לעצותיו. עם זאת, היה אל-ג’זאר אדם אכזר ואלים. כינויו “אל-ג’זאר” פירושו “הקצב”. בהתקפי אלימות פגע ברבים כולל בפרחי, לו ניקר את עינו, כרת את קצה חוטמו וכן את אחת מאזניו…
בימי אל-ג’זאר, בשנת 1799, ניסה נפוליאון לכבוש את ארץ ישראל ונחל כשלון צורב בעכו. המוח שמאחורי ההגנה על העיר היה פרחי שבניהול חכם ונועז של המלחמה הצליח מעל המשוער.
לאחר מות אל-ג’זאר, בשנת 1804, קיבל את התפקיד סגנו סולימאן פאשה. סולימאן הותיר את פרחי במשרותיו, ונעזר בעצותיו כשם שנעזר בהן קודמו.
לאחר מות סולימאן הצליח פרחי להעלות לשלטון את עבדאללה פאשה. אלא שמקץ זמן לא רב החליט הלה להרוג את פרחי משום שחשש מעוצמתו. ב-1820 הוא שלח לבית פרחי קבוצה של אילמים (מנהג ידוע של המושלים ששלחו יחידות הוצאה להורג של אילמים כדי שלא יוכלו לספר על מעשיהם). הם נכנסו לחדרו של פרחי וחנקו אותו למוות.