ב1868 מחליטים המוגרבים = המערביים = יהודים יוצאי צפון אפריקה בראשות הרב הצעיר דוד בן שמעון שקיבל את התואר הצוף דב”ש. לא להיות תלויים בנדבנים כמו משה מונטיפיורי או לחכות בתור לקבלת כספי החלוקה, יוצאים מהחומה ומקימים את השכונה השנייה בירושלים שמחוץ לחומות – מחנה ישראל.
המלון בירושלמית “מלון המלך קינג דויד” הוקם ע”י משפחת מוצרי ממצרים ב1929 מתוך מחשבה לבנות מלון יוקרה עבור נשיאים ומלכים שיבואו לבקר בארץ ישראל ובירושלים. אנחנו רק עוברים פה על הדרך, ומתייחסים בסרטון הבא לימקא ולמלון המלך דוד.
ימין משה נבנתה (1890) כ30 שנה אחרי בניית משכנות שאננים, שמות הרחובות הראשיים בשכונה הם ע”ש גיבורי הקמתה רחוב טורא הוקצה לאשכנזים – ולספרדים רחוב יהודית (אשתו של משה מונטיפיורי) כן…פעם עשו את הפרדה -לא כמו היום. מצאו פינה נחמדה וצפו בסרטון הבא.
טחנת הרוח המרשימה היא המבנה הראשון שנבנה במשכנות שאננים וסיפקה פרנסה וקמח בזול לעניי ירושלים. היא לא עבדה הרבה כי כבר ב1873 הגיעו הטמפלרים עם טכנולגיה של קיטור והתחרות חיסלה את הטחנה. בסרטון הבא נכיר את הטחנה והכרכרה.
עם הפנים מזרחה אנו רואים לפנינו את עמק גיא בן הינום שמפריד ביננו לחומות העיר העתיקה, מצפון שכונת משכנות שאננים ומדרום רחוק ארמון הנציב וקרוב יותר הכנסייה הסקוטית ומרכז בגין, להסבר המלא צפו בסרטון.
מזרקת האריות נתרמה ע”י ממשלת גרמניה המערבית והוקמה ע”י האומן גרנות ראמף בשנת 1989 . המזרקה מסמלת חיבור בין מזרח ומערב של העיר שחוברה לה יחדיו.
הקהילה הטמפלרית היתה זקוקה כמובן לבית קברות, בייחוד לאחר שהקהילה הפרוטסטנטית בעיר, שבתחילה השתמשו בשירותיה, סרבה להמשיך לתת שירותים אלה לטמפלרים, שלא נחשבו בעיניהם לנוצרים. האדם הראשון שנפטר לאחר הסרוב הזה נזקק למקום קבורה ואז נקנה השטח ובו קברו אחר כך ולאורך השנים.
הבית (בית גוטליב) נבנה על ידי האדריכל גוטליב בוירלה האב בסגנון אקלקטי. אתם יכולים להבחין בבניה הגרמנית משולבת בסגנון מזרחי בדמות קשתות. בנו (גוטליב בוירלה הבן) המשיך להתגורר בבית והוא גם בנה ותכנן את הקולנוע הסמוך. בין השנים 1939 – 1947 היה בבית מלון ריג’נט של משפחת עוודה. יותר מאוחר גרו בבית דיירים שונים וכיום יושבת בבית קרן קונראד אדנאואר שמטרתה העיקרית היא שיתוף פעולה בין גרמניה וישראל, כן נמצאים בבית משרדי שלום עכשיו ומשרד תיווך.
המשיכו עוד קצת לקולנוע סמדר
הגענו למנזר סט’ צ’רלס של האחיות הבורומאיות. הנזירות במנזר שייכות למסדר גרמני קתולי. מוצאם הוא כמוצא אנשי המושבה – גרמני, אבל דתם שונה – קתולית. ובכל אופן כנראה יש קשר בין המושבה ובין הרצון להקים את המנזר דוקא שם.
אין ממש קשר בין שני המבנים אבל מכיון שהם נמצאים האחד מול השני הכנסתי אותם לאותה תחנה. המבנה הראשון הוא מבנה טמפלרי מהדור השני ואילו המבנה השני הוא תחנת כוח שלא קשורה לטמפלרים או למושבה הגרמנית אבל היא מאד סמוכה אליה והפרשה הקשורה בתחנת הכוח חשובה.
בתחנה הזו נבקר בשלושה בתים קרובים מאוד, בית אברהם פאסט, בית ביאנצלה ובבית קיבלר שנודע בפרשת אולמרט (הבית ברחוב כרמייה)
הבית נבנה בשנת 1875. בקומת קרקע היה בית מרזח ולמעלה מגורים ופנסיון.
כעת נגיע לשלשה בתים שאין קשר ממשי ביניהם אבל הם נמצאים האחד ליד השני. לכל בית יהיה הסבר משלו בכתב ובאאודיו
אנו נגיע עכשיו לשני בתים שנראים תאומים אם כי אחד מהם עבר שיפוץ והשני לא. כנראה שהאדריכל היה משותף. בסרטון אנו נדבר על כל בית בפני עצמו.
“שירה חדשה” הוא שמה של קהילה אורתודוכסית מאד מיוחדת שחרתה על דיגלה שיוויון מקסימלי בין המינים תוך כדי הקפדה על כללי הדת הנהוגים בחוגים האורתודוכסיים. את הרעיונות שלהם ספגו בעיקר בחו”ל והתאימו אותם לארץ. ברור שהם הלכו עד הקצה בנושא זה וספגו הרבה ביקורת אבל הרעיון מצא חן בעיני קהילות נוספות בארץ שאימצו אותו.
זהו בית דו משפחתי ובגינה היה עוד מבנה קטן בו גרה ניצולת שואה ואצלה בבית נמצאו חלקי מדים נאציים. בתחנה זו נספר על המושבה במלחמות העולם הראשונה והשניה וכן נספר על פרשה פחות ידועה הקשורה להחלפת שבויים בין הטמפלרים ויהודים ממחנה השמדה.
אדמת המושבה לא נקנתה ישירות על ידי הטמפלרים. היא למעשה נקנתה על ידי אדם פרטי – פרנק מתיאוס ונמכרה לטמפלרים, אבל מכיוון שירושלים היא העיר החשובה ביותר לנצרות הפכה המושבה הירושלמית למרכז. מתיאוס עצמו השאיר ברשותו מגרש גדול וגר במושבה ושימש כטוחן והאופה שלה.
בפתח מלון אוריינט: מכיוון שהטמפלרים היו קבוצה אידיאולוגית הם היו חייבים לתת לילדים שלהם חינוך בהתאם למה שהם מאמינים ולכן הקימו בירושלים בית ספר (ליצאום) מרכזי שדאג לחינוך בדרכם. הבעיה התחילה כאשר היטלר עלה לשילטון והמורים אולצו ללמד פוליטיקה במקום דת.
הבית נבנה בשנת 1882 כבית עם ולא ככנסיה. כלומר זה היה מקום ההתכנסות באופן כללי, ומכיון שתפילה היא התכנסות אז ברור שעושים אותה כאן, אבל גם עושים במקום פעילויות תרבותיות אחרות כמו: הרצאות, קונצרטים, (היו במושבה תזמורת כלי נשיפה וכן מקהלות נשים וגברים) הופעות של ילדי בית הספר, אסיפות וכד’
זהו מבנה תחנת הרכבת ההיסטורית של ירושלים. לכאן הגיעה הרכבת מיפו ומכאן יצאה חזרה החל משנת 1892. הרכבת היתה בתחילתה כלי התחבורה הכי בטוח לכיוון יפו, אם ניקח בחשבון שהאלטרנטיבה היתה עגלה עם סוס או שניים. הרכבת ראתה כאן את התורכים ואחר כך את האנגלים ולבסוף אותנו – את הישראלים. אבל משך השנים ככל שהתחבורה המוטורית התפתחה ומשך הנסיעה התקצר, ירדה הרכבת מגדולתה, מספר הנוסעים קטן משמעותית עד שלא כדאי היה להפעיל אותה ובשנת 1998 פסקה מלפעול. לתחנה נמצאה תכלית אחרת בדמות מרכז קניות ובילויים
כאמור לעיל העיר התפשטה דרומה והגיעה עד לשילוח ואז לא היתה חומה במקום זה כי הוא היה באמצע העיר. רוב השרידים שאנו רואים מימיננו הם מימי בית שני, שרידים של בתים ומבנים אחרים שהיו כאן והחומה נבנתה עליהם. בימי בית שני העשירים, הכוהנים והחשובים גרו ב”עיר העליונה”, כלומר באזור הרובע היהודי והארמני של היום, ושם היו בתי פאר. שרידים לבתים אלה אפשר לראות במוזיאון “הרובע ההרודיאני” שנמצא בלב הרובע היהודי. כאן היו בתיהם של האנשים הפשוטים שגרו בבתים רגילים לאותה תקופה. ואזור זה המשיך עד השילוח. המקום נקרא “העיר התחתונה”.
פה גם מסתיים הסיור שלנו, אתם יכולים לגשת לכותל או להמשיך לטייל בעיר העתיקה, או לחזור במונית /אוטובוס.
שער האשפות בשמו זה מופיע כבר בתנ”ך בספר נחמיה. ברור שהוא לא היה בנקודה זו אבל אם זהו שמו כי מכאן הוציאו את אשפת ירושלים, ברור שהוא יבנה במקום שבו רוח מצויה תסלק את הריחות מן העיר. הרוח המצויה היא מערבית ולכן השער נמצא במזרח העיר. גם בתקופת נחמיה המצב היה דומה ושער האשפות היה במזרח מאותה סיבה. הערבים קוראים לשער “באב אל מע’רבה” כלומר שער המערביים אלה המוגרבים הערבים שגרו בסביבתו (ברחבת הכותל של ימינו). השער הזה מבחינה טופוגרפית הוא השער הנמוך ביותר מבין שערי העיר. לידו ממערב נמצא שער נוסף שנבנה בתקופה הצלבנית ונקרא שער הבורסקאים אלו מעבדי העורות, ואין פלא שהוא כאן כיון שתעשיה זו היתה מאד מסריחה.
אנו עומדים במקום מוגבה הצופה אל חפירות הכותל הדרומי, אל הכותל ואל שער האשפות הנמצא תחתנו. האזור שמדרום להר הבית היה אזור מאד חשוב לאורך השנים שכן רוב האנשים שעלו להר הבית עלו דרך שערי חולדה שהיו מדרום. כאשר חומת הר הבית הפכה לחומת העיר נסתמו השערים והכניסה להר עברה לשערים הנמצאים בצדדים המערבי והצפוני של ההר הפונים אל העיר פנימה.
ה”ניאה” הוא שמה המקוצר של כנסיה ששמה המלא היה “הכנסיה החדשה של יולדת האל” כלומר מרים אמו של ישו. בקיצור קראו לה ה”ניאה” כלומר החדשה. מצאו נקודה נוחה והאזינו לסיפור כולו
שמו של השער בא לו מכיוון שהוא מוביל להר ציון. השער הוא שער זוויתי כמו רוב שערי ירושלים העותומניים. מבחוץ אנו רואים הרבה מאד חורים של כדורים, חורים שנוצרו בקרב במלחמת השחרור. מעל השער נראה “משיקולי” (מתקן הגנה) וסביבו קישוטים כמו שקיימים על כל השערים. חיברתי את הנקודה הזו עם המגדל האיובי אפילו שיש מרחק מסוים ביניהם בגלל הקשר שלהם. כאן אנחנו נכנסים אל העיר העתיקה והמשך הסיור יהיה מצידה השני של החומה.
שמעו סיפור מרתק על הנקודה הזו שנקראת הקונוס
אחד האלמנטים הבסיסיים ביותר בחומה הוא המגדלים כאשר המגדלים הגדולים ביותר נמצאים בפינות והם חולשים למעשה על שני צדדים של החומה. אנחנו נמצאים כרגע מול המגדל הפינתי כאשר הרבוע שאנחנו עומדים לידו הוא שריד של מגדל איובי מימי הביניים ומעליו רואים את המגדל הפינתי העותומני.
בקו הזה שבין שער יפו ובין הפינה הדרום מערבית של החומה יש הרבה שרידים עתיקים מתקופות שונות, החל מתקופת בית ראשון ועד התקופה העותומנית. באזור הזה ישנם שלטי הסבר המנסים לתארך חלקים שונים בחומה בתקופות השונות. לפני שניגש לזה כדאי להכיר באופן כללי את התקופות של ירושלים (בטאב למטה)
אנו נמצאים בשער יפו בין המצודה לשער על כביש המאפשר כניסה לעיר למכוניות או בעבר לעגלות. זהו מקום ייחודי כמוהו שכן כאן החומה נפרצה ועד אז הכניסה היתה דרך השער העותומני הסמוך. לפני הפריצה היה כאן חפיר לכל רוחב הכביש ובחפיר היתה חומה. בשנת 1898 הגיעו לירושלים הקיסר וילהלם השני ואשתו אוגוסטה ויקטוריה והתורכים החליטו שאין זה נאה שהקיסר בכניסתו העירה דרך שער יפו הצר, ירד מסוסו ואשתו הנכבדה תרד ממרכבתה ולכן הרסו את החומה שבתוך החפיר, מילאו את החפיר ופרצו את חומת העיר לכבודם.
בהרבה ערים עתיקות נוכל לראות מצודה שהוא מרכז שלטוני צבאי. המצודה היא חלק מביצורי העיר ומהחומה המקיפה אותה. המצודה היא מקום מושבו של השליט, וגם אם הוא גר במקום אחר בעיר, המצודה יכולה להיות מקום מפלט לעת צרה, מקום מושבם של חיל המצב או השומרים של השליט. המצודה היא המקום החזק והמוגן ביותר בעיר. גם בירושלים ישנה מצודה המוגנת בחפיר ובחומות מכל צדדיה ויש טוענים שהמצודה החלה להיבנות כבר בימי החשמונאים כלומר במאה השניה לפני הספירה. כיום המצודה משמשת כמוזיאון לתולדות ירושלים ולתקופות השונות שלה.
שער יפו הוא השער העיקרי לכניסה לעיר העתיקה עבור הישראלים והתיירים. רוב הערבים נכנסים משער שכם. השער עצמו הוא זוויתי כדי להקשות על אויב פוטנציאלי את הכניסה. ליד השער ישנה גם כניסה רחבה למכוניות. נקודה זו בחומה נפרצה בשנת 1898 כדי לאפשר כניסה קלה לוילהלם השני ולאשתו אוגוסטה ויקטוריה אל העיר. בכניסה הרחבה הוא יכול היה להישאר על סוסו והיא לא היתה חייבת לרדת מן המרכבה שהביאה אותה. השער נקרא שער יפו כי מכאן ימינה יוצאת הדרך ליפו, אבל אם נפנה שמאלה נגיע לחברון וזה שם השער בפי הערבים – באב אל ח’אליל כלומר “שער הידיד” שהוא כינויו של אברהם ושם העיר חברון בפיהם. כאשר נכנסים אל העיר מגיעים לרחבה גדולה – “כיכר עומר אבן אל חט’אב” – כובש ירושלים המוסלמי בתקופה שלאחר מוחמד
בדרכנו לאורך החומה נוכל לראות יפה את מגדלי החומה, וכן כדאי להסתכל על האבנים. נוכל לראות בנקל שלא כל האבנים אותו דבר. יש בהן שטוחות ויש כאלה עם בליטה במרכזם, יש כאלה עם מסגרת סביב האבן (סיטוט שוליים) ויש כאלה ללא מסגרת. יש כאלה שרואים שהשקיעו בהם ויש כאלה שלא.
אנו נמצאים מול הפינה של החומה כאשר הבור שלפנינו הוא חפיר שנועד לשפר את ההגנה על העיר. אנו מכירים חפירים כאלה באירופה והם מלאים במים אבל בירושלים כל הנושא של המים הוא בעייתי ולכן לא יעלה על הדעת למלא את החפיר במים, וגם אם היו עושים את זה סביר שהמים היו מחלחלים. בדרך כלל המגדלים הגדולים בחומה נמצאים בפינות שחולשות על שני צדדים בחומה. גם כאן היה מגדל מסיבי “מגדל הפינה”. גם בחומה התורכית ישנו מגדל בולט ונמצא בין השער החדש והחפיר. תזהו אותו בקלות כי הוא בולט החוצה מהחומה אם כי אינו גבוה (ה”מגן דוד” נמצא עליו.)
הרימו את הראש ומצאו את המגן דוד שבחומה, יש הרבה מאוד סמלים מוחמנים בחומה, זה אחד מהם.
זהו השער החדש, ולמי שמכיר שערים אחרים בחומת העיר העתיקה ברור לו שהשער הזה לא נראה כמותם. מדובר בשער פשוט יחסית ומשמו ניכר שהוא חדש כלומר נבנה הרבה שנים לאחר בנית השערים האחרים והחומה.
השאלה המתבקשת היא מדוע הוא עוצב בצורה שונה ומדוע היו חייבים להוסיף עוד שער על השערים האחרים. תשובות מפורטות יהיו בסרטון…..
כיכר צה״ל היא הלב של ירושלים, מצאו מקום נח והתחילו את הסיור
הבניין הזה במשך שנים נקרא הבניין המקולל. האגדה מספרת שהקבלן שבנה את הבניין הטיל צל לחצר ישיבתו של המקובל ר’ מרדכי שרעבי ואף נגס בשטחו. אותו קבלן עורר את חמתו של ר’ שרעבי והוא קילל את הבנין. עסקים רבים נפתחו בו אך אף אחד מהם לא שרד. עד לפני 23 שנים המקום שימש כבנק לאומי אשר בו חזי היה מפקיד את רווחיו מהמאפיה שלו שברחוב יפו. יום אחד מגיע חזי להפקיד כסף אך מגלה שהבנק סגור ובדלת הכניסה ניצב שלט “למכירה”. מחירי החנויות היו כמובן זולות כי אף אחד לא רוצה עסק מקולל אך חזי מחליט לקנות את הבנק שלו ולהעתיק את המאפיה מרח’ יפו לכאן.
למרות הכל המאפייה מצליחה ואף מתרחבת. בסמוך אליה פותח חזי בית קפה על טהרת האורגניות, מה שאומר שהרב שרעבי הסיר את הקללה לאחר מותו בשנת 1983. למען הסר ספק לפני כ 15 שנים נערך במקום טקס התרת הקללה.
הבוסתן הספרדי קרוי ע”ש המחזה המפורסם של הנשיא יצחק נבון. שם יותר שימושי בפי המקומיים הוא “גן התות” ע”ש עצי התות הפזורים ברחבי הגן . בעבר הגן נקרא “גן שי”ש, על שם שלמה ישראל שיריזלי (על שמו רחוב שיריזלי במזכרת משה) אשר הי בעל בית דפוס ומו”ל. הוא הצליח לעור את חמתו של מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה שהתרעם על כך שהדפיס כתבי עת גם בשפה שאיננה עברית (יידיש, לדינו וכו,)
שכונת אוהל משה היתה התשובה הספרדית למזכרת משה. והיא שימשה השראה למחזמר המפורסם בוסתן ספרדי של יצחק נבון. הסיוע של קרן משה מונטיפיורי בבנית שכונת מזכרת משה עוררה את פרנסי הקהילה הספרדית בירושלים לפנות אליהם בדרישה להקצות שטח אדמה גם לקהילה הספרדית. אנשי הקרן נענים וחותמים עמם חוזה וב 1887 מרבית הבתים כבר מושלמים. רוב דיירי השכונה היו גם יוצאי ירושלים העתיקה. בשכונה היו 5 בורות מים ציבוריים. 3 מהם גדולים ובנוסף היו בורות פרטיים מתחת לבתים. ע”פ דרגת הניקיון של כל בור, נקבע ייעודו – לשתיה , לרחצה וכביסה והאחרון לספונג’ה.
לאחר הקמתה של שכונת מזכרת משה ב 1881 עבור הקהילה האשכנזית, פנו פרנסי הקהילה הספרדית אל מונטיפיורי בבקשה לדאוג לשכונה גם עבורם ואכן הוקמה ב 1883 אהל משה עבור הקהילה הספרדית.
בית כנסת לעדת הספרדים (ס”ט). מפורסם בעיטורים שלו על הדלת (תבליט 12 השבטים) ואשת חיל. משפחת ארמוזה מהעיר העתיקה רוכשת בית מרזח שהיה כאן ומקימה את בית הכנסת בשנת 1925. בית הכנסת מפורסם בעיטורים שלו גם מבחוץ וגם מבפנים ובעיקר בתפילה הספרדית הירושלמית האותנטית. למי שקרא את הספר “מלכת היופי של ירושלים” – משפחת ארמוזה מככבת בו, אגב פירוש המילה ארמוזה = יפה.
הרבה סיפורים קשורים בצדיק ר’ אריה לוין שדאג לא רק לאסירי המחתרות אלא גם למצורעים, עניים ונדכאים ואף מי שלא היתה לו קורת גג להעביר את הלילה – יכול היה ללון בדירת שני החדרים הצנועה הזו שאנחנו נמצאים בכניסתה. בהמשך אתם תשימו לב שיש הרבה שמות של הרים לרחובות סביב. (גלבוע, כרמל, תבור) גם רחוב זה היה קרוי על שם הר גריזים אך עם מותו של ר’ אריה לוין ב 1969 – שונה שם הרחוב ל”רבי אריה לוין”, מצאו מקום בסמטה וצפו בסרטון הבא
אנו נמצאים עכשיו בתוך שכונת סוכת שלום שהיא חלק ממתחם של שכונות שנקראות בשם כולל “הנחלאות” אשר מקורו בשמות השכונות נחלת ציון ונחלת אחים. למעשה מדובר בל”ב שכונות. 32 שכונות המוקמות לאחר חבלי הלידה הקשים של משכנות שאננים. השכונה הראשונה מחוץ לחומות שנוסדה ב 1860.
השכונה הראשונה במתחם הנחלאות היא למעשה השכונה השישית מחוץ לחומות – אבן ישראל בשנת 1875 ולאחריה התפתחו עוד ועוד שכונות: אנחנו נמצאים בין השכונות סוכת שלום ואבן ישראל.
אתם נמצאים בככר הדוידקה, הדוידקה עצמה הינה מרגמה מפורסמת מתקופת מלחמת העצמאות, ולא בזכות הפגיעות המדויקות שלה (הן היו ממש לא מדויקות) אלא בזכות הרעש האדיר שהיתה עושה ובכך גרמה ללוחמים הערבים לברוח מהעמדות שלהם ולחשוב שזהו נשק יום הדין של היהודים. אז עשו לה כבוד והנה היא ניצבת ממש לפניכם, צפו בסרטון ובואו נתחיל את הסיור שלנו בנחלאות.
התיישבו בקפה של אבו מוסא, ממש בתחילת השוק מצד ימין, מסרו ד”ש חם ובואו נתחיל לסכם את הסיור.
אחרי מסגד אלאקצא וכיפת הסלע בית הספר הזה הוא המבנה היפה ביותר בהר הבית. הוא נבנה במאה ה- 15 כדי ללמד את ההלכה האסלאמית – השריעה. המבנה הוא פנינה אדריכלית יוצאת מהכלל ובה אלמנטים כמו נטיפי האבן שראינו גם בשער הכותנה- המוקרנס, הכיפה התלתנית, חילופי האבן בצבעים אדום, שחור ולבן- האבלק, אבנים משתלבות באיכות יוצאת מן הכלל סורגי תפוח שתי וערב בצבע ירוק, שבכות גבס בחלונות, פיתוחי אבן עשירים הכוללים עיטורי צמחים ופסוקים, אבן הלאפיס לזולי הכחולה מאפגניסטאן… מבנה מרהיב ונדיר ביופיו.
בקברים שבחלקו המערבי של הר הבית קבורים נכבדים רבים, בינהם חוסין בן עלי הידוע מסיפורי לורנס איש ערב, הוא מי שהקים את הממלכה ההאשמית בירדן ועיראק. גם הקברים של הנכבדים הפלסטינים ממשפחת אל-חוסייני, בואו תשמעו עליהם בסרטון הבא. אל תפספסו גם את ההסבר על שער הכותנה הצמוד וסביל קאיתביי.
שער השבטים נמצא בפינה הצפון-מזרחית של מתחם הר הבית, והוא אחד משלושת השערים שנמצאים בחומה הצפונית של ההר והם: שער השבטים, שער הסליחה (באב חוטה), שער החושך/המלך פייסל. בואו נתמקד קצת באזור הזה, בשער השבטים ושער האריות במלחמת ששת הימים ובקריאות לתפילה במואזין.
שער הרחמים הוא השער הסגור שנמצא בחומה המזרחית של הר הבית, היא גם החומה של העיר העתיקה. בתחנה הזו (בסרטון הבא ובמידע הכתוב) נלמד על קדושת ירושלים והר הבית בנצרות.
מכיפת השלשלת פנו מזרחה, לכיוון הר הזיתים ולכו אל נקודת ההדרכה הבאה, ליד הקשתות שבמזרח במת הר הבית. כשתעמדו מתחת לקשתות הפנו מבט אל הר הזיתים.
מהפינה הדרום מזרחית של במת הר הבית לכו אל כיפת השלשלת, שנבנתה במאה השביעית, ובדומה לכיפות נוספות במתחם הר הבית משמשת לתפילות יחיד. התרשמו מהאריחים המרהיבים שלה והמחראב, הגומחה המציינת את כיוון התפילה למכה מצויה בכל מסגד ולעיתים מוצבת במקום מסגד. ברחבי הר הבית תראו עוד גומחות כאלו.
לאחר שסיימתם להצטלם המלצתי היא שמהמדרגות תפנו ימינה ותלכו ימינה, אל הפינה הדרום מזרחית של במת הר הבית. מהפינה הזו תוכלו לראות בו זמנית את כיפת הזהב, מסגד אלאקצא ואת כנסיית הקבר, שלושת המבנים המקודשים ביותר לשלוש הדתות האברהמיות.
חברים, הגענו אל ה”כאס” – הצטלמו כמה שאתם רוצים, רק זכרו את הכלל הצניעות: אסור לנשים ולגברים להתחבק על הר הבית. אם תגזימו בפרצופים ופוזות, יכול להיות שיבקשו מכם לחדול.
מייד לאחר שתכנסו למתחם, מצאו מקום נח ליד העמודים ומסגד אלאקצא וצפו בסרטון הבא.
עברתם את הבידוק הבטחוני? נהדר. הגשר והשער ממנו נכנסתם נקראים על שם שכונת המוגרבים, המוסלמים שהגיעו מארצות המע’רב, כמו מרוקו ואלג’יר, אי שם במאות ה- 12 עד ה- 15. לאחר מלחמת ששת הימים פונו התושבים הערבים ותוך מספר ימים הרסה ישראל את בתי השכונה לטובת פתיחת רחבת הכותל במתכונת הנוכחית. סוללת עפר שהובילה אל שער המוגרבים שימשה את המבקרים בהר הבית עד שנת 2004 אז גלשה הסוללה בשל גשמים עזים והוחלפה בגשר העץ הנוכחי.
אחרי שאכלתם כל כך הרבה חומוס, טחינה ושלל הפתעות אחרות, הגיע הזמן לקנח בכנאפה הטובה בירושלים, הכנאפה של משפחת ג’עפר. כנסו ואמרו שלום לאבו אנס (עלי) שכמעט תמיד יושב על הקופה ולפני שתזמינו תעשו סיבוב קצר לשטוף את העיניים, עוד רגע תדעו להבדיל בין כנאפה אסאבע שערות או כנאפה סולת (נעמה), מי הם השפתיים והלחיים המתוקות של הבחורה? (שמות של ממתקים), בקלאווה, בלוריה, בורמא, עש אל בולבול (קן הציפור), מוטאבק, נמירה ועוד…
לפני הרבה שנים עשיתי מחקר בעיר העתיקה על עיטורי החאג’, אותם ציורי קיר שמציירים לכבוד החוזרים ממצוות החאג’ במכה. בכל פעם שחזרתי הבייתה, מקפץ למטה את גרם המדרגות, שמתי לב לריח משגע של קלייה שאפף את הרחוב. יום אחד נעצרתי והצצתי פנימה אל פתח המכולת הקטנה ושאלתי מאיפה הריח הנפלא הזה? איסאק ג’יבריני חייך, הזמין אותי פנימה, ומאז השתנו חיי. אבני ריחיים ענקיות מתגלגלות ובינהם נוזל הפלא, תנור קלייה עתיק בוער וריח בלתי נשכח. כך גיליתי את מפעל הטחינה העתיק של העיר העתיקה, לא היה מאושר ממני באותו הרגע!
אני רוצה להזמין אתכם פנימה, אל ארץ ההפתעות של כל אוהבי הטחינה באשר הם, נכיר את משפחת ג’יבריני ונלמד כיצד עושים טחינה בשיטה המסורתית.
אבו שוקרי הגדול שברח’ הגיא הוא אחד המוסדות הותיקים והמוכרים בעולם החומוס, זו לא חומוסייה קטנה כמו המסעדה של האח זיאד שביקרנו בה מקודם, פה מדובר כבר באימפריה! אותה אימפריה שהקים מוחמד טאהה (אבו שוקרי) ואותה המשיכו בניו, פתחי ויאסר, נכנס פנימה ונפגוש את פאדי, הבן של יאסר, הנכד של אבו שוקרי.
שוק הכותנה הוא אחד השווקים הכי צבעוניים שתפגשו בארץ. השוק הוא רחוב מקורה מהתקופה הממלוכית שתחילתו בהר הבית וסופו ברח’ הגיא. בדרך לאבו מוסא תסתכלו סביבכם ותוכלו למצוא מגוון רחב של ספרי קודש ותשמישי קדושה מוסלמים.
בחומוסייה הזו השם משתנה לפי מי שמגיש את החומוס, כרגע נמצא בעמדת ההגשה ערפת, בעבר כונתה החומוסייה ע”ש האח כארים ולפני זה ע”ש אב המשפחה שפתח את החומוסייה, נזמי את-קדק. החומוס פה משובח ביותר, אבל אני רוצה להמליץ לכם לנסות את אחת ממנו היום, כל יום מגישים פה משהו אחר, התפריט היומי מפורט פה בהמשך.
כל סיור קולינארי בעיר העתיקה חייב לעבור בקבב אל שעב. זה הזמן לאפס את טעמי החיך עם קצת בשר איכותי בצורה של קבב אורגינאל, כזה לא תמצאו בשום מקום אחד.
המקום בבעלות משפחת קריש, ונפתח לפני כ-90 שנה, את זיאד האבא או ג’וואד הבן תמצאו בעמדת הבשר. כששאלתי מה הסוד של הקבב המשובח הם צחקו ואמרו לי, תראה בעצמך, אין פה סוד, הבשר טרי וכל חומרי הגלם טריים ואיכותיים, קצת מלח ולגריל, אז למה לא יוצא לי כזה קבאב בבית? אולי אתם תגלו את הסוד.
רבות דובר על השאלה, מי הוא אבו שוקרי המקורי? את התשובה אתם תקבלו ממש עכשיו. ברוכים הבאים למַטְעָם זיאדְ (המסעדה של זיאד), בתוך המסעדה בד”כ אין קליטה של אינטרנט אז קחו לכם כמה רגעים פה מחוץ לחומוסייה לקבל את ההסבר המלא.
ברוכים הבאים לחומוסיית לינה, כנסו פנימה, מסרו ד”ש לעַ’אלִבְ (ראלב) שבעמדת ההגשה ומצאו את מקומכם, עדיף בקומה הראשונה. לינה היא אחת החומוסיות הבודדות שמצליחות לשמור על קשר אמיתי עם הציבור המקומי מצד אחד, ומהצד השני לקבל בברכה תיירים וישראלים מכל העולם, המאכלים העיקריים שתמצאו פה זה כמובן החומוס, המסאבחה, חומוס פול וגם קצת סלטים. אם יתמזל מזלכם יכול להיות שבדיוק היום הכינו מאכל פחות מוכר שנקרא “פַאטֵה”, תשאלו את עַ’אלִבְ ואם יש תזמינו את זה, יהיה לכם מספק חומוס רגיל בהמשך.
מה זה חומוס פַאטֵה? פַאטֵה זו מנה שמכירים בעיקר המקומיים, מדובר בחומוס שבזמן הבישול הוסיפו למי הבישול חתיכות של פיתה, כך שהפיתה כבר בפנים, ואת המנה יגישו לכם בלי פיתה בצד, המרקם שונה מאוד ממה שאתם מכירים, דומה יותר לסלט חצילים.
* זה המקום להזכיר לכם ש”לא תהיו לי גיבורים גדולים” שמרו מקום בבטן, יהיה עוד הרבה אוכל בסיור.
אהלן אהלן, אתם עומדים לפני חוויה קולינארית ותרבותית מיוחדת בעיר העתיקה ודרך המאכלים המיוחדים (לא רק חומוס) נצלול אל הערביות המזרח ירושלמית, אל סיפורי המשפחות שמאחורי המקומות המוכרים, אל הסמטאות הקטנות והפחות ידועות ועוד המון הפתעות…
