לאה גולדברג נולדה להוריה, צילה ואברהם, בקניגסברג שבפרוסיה (היום גרמניה), אבל גדלה בקובנה שבליטא וגרה בה עד גיל 3.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה המשפחה נדדה במשך ארבע שנים ברחבי רוסיה בין כפרים שונים. בדרך חזרה הביתה, לקובנה, בגבול, אביה של לאה נעצר. צבע הנעליים שלו לא מצא חן בעיני החיילים שעמדו שם. חשדו בו שהוא קומוניסט. מדי יום במשך עשרה ימים הם התעללו בו בהוצאה מדומה להורג. ביום העשירי האם משאירה את לאה בת ה8 לבדה ויוצאת לשחרר את האב ממעצרו.

שוב בבית –  זו  כבר משפחה הרוסה. המאניה דפרסיה, שהיא מחלה גנטית, מתפרצת אצל האב, כנראה בגלל ההתעללות שעבר. בשלב מסוים האב מתאשפז. האם מתגרשת ממנו ויוצאת לפרנס. לאה בת ה8 מתחילה ללמוד בבית ספר שלומדים בו גם עברית. והנה נולדה אהבה. בתוך חצי שנה היא לומדת עברית! היא חולמת להפוך להיות סופרת ומשוררת גדולה: “אישה-ביאליק”.

בגיל 18, בגרמניה, היא כותבת דוקטורט בבלשנות שמית.

בבחירות של 1933 היטלר עולה לשלטון ודלתות גרמניה נסגרות. בדקה ה90 היא חוזרת לליטא אבל חולמת להגיע לישראל. היא מתפעלת מחבורת “יחדיו” היוקרתית – חבורת משוררים המסעירה את החיים הספרותיים של תל אביב וממנהיגה הבולט אברהם שלונסקי. שלונסקי רוצה להכניס אותה לחבורה, ומשיג לה רישיון כניסה לפלשתינה.

ב1935 לאה מגיעה לתל אביב, משתלבת בחבורת “יחדיו” ומתמנה לתפקיד “המזכירה”.

היא הייתה אישה כמעט יחידה בבוהמה הגברית, והם היו קצת מקטינים אותה בגלל זה. ולמרות שבשלב מסוים כבר הייתה מאד ידועה בישוב, היא הייתה צריכה להיאבק על מעמדה.
היא גרה בבית הזה, ברחוב ארנון מספר  15 עם אימה צילה, במשך כ 20 שנה.  אביה נותר בפנסיון גרמני לחולי רוח וכנראה שניספה בשואה.